<h1>ספר השולחן הלכ' סעודה שער שביעי</h1>
<h2>דף מו.</h2>
כשמקדשין בלילי חג הסוכות, מברכין תחלה בורא פרי הגפן ואשר קדשנו, ואחר כך מברך לישב בסוכה, ואחר כך מברך שהחיינו. ולמחר ביום אינו מברך שהחיינו, אבל מברך לישב בסוכה. וכתב הרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל, שמי שלא ישב בסוכה בלילה הראשונה מפני הגשמים, למחר צריך לברך זמן לשם סוכה. שזמן שבירך בלילה לא עלה לו כי אם ליום טוב בלבד, כיון שלא קיים בלילה מצות סוכה, אבל כשיושב בסוכה בלילה הראשון ובירך זמן, עלה לו ליום טוב ולסוכה, ואין צריך לברך עליו ביום.
וכשמקדש בלילי החג מקדש כדרכו מיושב. ואע"פ שאמרו [פסחים ז' ע"ב] כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, וזה כבר ישב לו, ואע"פ כן עובר לעשייתן הוא, דלשון לישב אין רוצה לומר ישיבה ממש אלא עיכוב, אכילה ושינה וטיול, מלשון שבו לכם פה, ואם כן מקדש כדרכו מיושב, והרמב"ם ז"ל שכתב שבלילי יום טוב הראשון של חג מקדשין מעומד, לפי שצריך לברך לישב בסוכה קודם שישב, לא נראו דבריו. בכל יום טוב מברכין ביום קידושא רבה כדרך שמקדש בשבת, והוא שמברך על הכוס בורא פרי הגפן, והטעם גם כן כדי להפריש בין סעודת יום טוב לסעודת חול, שיקבע סעודתו על היין.
<h2>דף מז.</h2>
בכל לילי יום טוב ולילי יום הכפורים אומרין שהחיינו, חוץ מלילי שביעי של פסח, שאין מברכין בו שהחיינו, לפי שאינו רגל בפני עצמו, וכבר בירך על הזמן בתחלת הפסח. אבל בשמיני של סוכות אומרים בו זמן, לפי שהוא רגל בפני עצמו. יש מפרשים שכתבו שאין אומרין זמן בלילי יום טוב שני של ראש השנה, שהוא יום ארוך, כמו שאמרו [ביצה ו' ע"א] לענין ביצה ולענין עירוב שהן קדושה אחת. וכן פוסק בספר המצות. ועוד שאם נאמר בו זמן יבואו להקל בו ולומר שהם שתי קדושות כשאר ימים טובים של גלויות. ויש מפרשים כי בודאי אומרים זמן בליל שני של ראש השנה, לפי שנשתנה יום שני מיום ראשון לענין מת כדין שאר ימים טובים של גלויות. ועוד שאחר שאנו נוהגין בו שני ימים משום מנהג אבותינו שהיו נוהגין אותו היום קודש ומחר קודש כשהיו באין העדים מן המנחה ולמעלה, אם כן כמו שהן היו אומרין זמן בליל שני, שהרי אותו היום עיקר, אף אנו גם כן נאמר אותו, וכן המנהג.
